אבנר, רואה חשבון ותיק, בן 70, פרש מעבודתו עם לא מעט כסף שצבר אך עם ריקנות בלב.

עשרות שנים הוקדשו למספרים, גרפים, ופגישות אינסופיות.
עכשיו, פתאום, שקט.
שקט מדי.

ימיו התמלאו בחדשות, תוכניות בוקר
ובדיקות רפואיות שגרתיות.
הוא הרגיש שהצבע נעלם מחייו, שהשגרה אפורה ונטולת טעם.

יום אחד, כשעשה סדר בעליית הגג, נתקל בקופסת עץ מאובקת.
בפנים מצא תמונה ישנה שלו,

ילד חייכן, יושב ליד אורגן צעצוע קטן.

נזכר בחלום הילדות שנגוז, לנגן כמו אליל נעוריו, אלטון ג'ון.

משהו נדלק בו.
בהחלטה ספונטנית, חיפש באינטרנט אורגן דיגיטלי למתחילים.

הוא הזמין אחד פשוט, ועם בואו, גם נרשם לקורס ללימוד נגינה באורגן למבוגרים של צביקה אבניר.
ההתחלה הייתה מגושמת, כצפוי.

האצבעות, שהיו מיומנות כל כך בהקשת נתונים במקלדת, הרגישו זרות על הקלידים.
הוא נאנח. אבל משהו בדמו, 
אותו דחף בלתי נלאה שהוביל אותו להצלחה בעסקים, לא ויתר.

הוא התחיל לתרגל בכל יום, עשרים דקות, חצי שעה, לפעמים אפילו שעה כששקע לחלוטין. 

האוזניות הפכו לחברו הטוב ביותר, מאפשרות לו לצלול לעולם הצלילים הפרטי שלו מבלי להפריע לאיש.
תוך כמה חודשים, אבנר כבר ניגן קטעים קצרים.

הוא גילה עולם חדש של הרמוניה, קצב ומלודיה.

שירים שאהב במיוחד זכו לנגינה אין סופית.
הנגינה הפכה להיות המענה המושלם לריקנות שחש.

הוא לא רק הרגיש רק מסופק, אלא גם התחדד.

היכולת שלו לפתור בעיות, לקבל החלטות מהירות ולזכור פרטים השתפרה פלאים.

הדיכאון הקל שאפף אותו התפוגג, ובמקומו הופיעה שמחת חיים אמיתית.

אבנר החל להזמין את נכדיו ל"קונצרטים" קטנים בסלון.

הנכדה הבכורה, תמר בת ה-12, הייתה מוקסמת.

היא שאלה שאלות, ניסתה בעצמה ללחוץ על הקלידים, ואף ביקשה שינגן לה את שירי הפופ האהובים עליה.

יום אחד, אבנר ראה אותה מנסה לחקות אותו על השולחן במטבח, אצבעותיה מרקדות באוויר.

סבא, היא אמרה, אני חושבת שאני רוצה ללמוד לנגן באורגן, כמוך.

באותו רגע, אבנר הבין שהאורגן לא רק החזיר את הצבע לחייו שלו,
אלא גם הצליח להעביר את האהבה למוזיקה לדור הבא.

החיים שלו, שפעם נראו אפורים ומנוכרים, התמלאו במוזיקה, צחוק, וקשרים חדשים

 כל זאת בזכות ההחלטה הפשוטה להתחיל לנגן בגיל 70.